פתרון “מדינה דמוקרטית אחת” הוא הצעה מדינית המזהה את הפוליטיזציה של הזהות על ידי הציונות והקמת מדינת ישראל היהודית כגורם הראשוני לסבל ולאלימות בפלסטין, ובהתאם לכך מציעה את המעבר למדינה חילונית, דמוקרטית, לא-זהותית, כפתרון האפשרי היחיד.

מדינה פלסטינית כוללת זו תהיה:

• דמוקרטית: כל האזרחים יהיו שווים בעיני המדינה, כולל חוקיה, מוסדותיה ומדיניותה, ללא קשר לזהותם. זה כולל את זכותם של אלה שטוהרו אתנית מפלסטין לחזור וליהנות מאזרחות מלאה.
• חילונית: חופש הדת יובטח, ודתו של אדם לא תהיה גורם בהענקת זכויות או שלילת זכויות לאזרחים או למי שאינם אזרחים. צעדים רדיקליים יינקטו כדי להגן על החברה מפני אידיאולוגיות, יחידים ותנועות עדתיות או גזעניות.
• מדינת צדק חברתי: קרקעות, בתים ורכוש גנובים יוחזרו לכל קורבנות הנישול. משאבים ורווחה חברתית יוקצו באופן הוגן לכל האזרחים. יגושרו פערי ההכנסה, העוני והחינוך.

ככזה, פתרון מדינה דמוקרטית אחת עומד בניגוד לגישות הקיימות לעניין הפלסטיני, דהיינו:

• פתרונות מבוססי זהויות – כגון מדינה יהודית אחת, מדינה ערבית אחת, מדינה יהודית אחת + מדינה ערבית אחת, או מדינה אחת דו-לאומית או כקונפדרציה.
• גישות שמתמקדות באמצעי שחרור כגון התנגדות צבאית או מאמצי BDS מחוץ להקשר של פתרון מדיני.
• גישות על בסיס זכויות או על בסיס פשע כגון התמקדות בזכות השיבה או באפרטהייד הישראלי מחוץ להקשר של פתרון פוליטי.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

הפוליטיזציה של הזהות גורמת לשברים בחברות, שבאופן טבעי מורכבות מאנשים בעלי זהויות שונות. היא עמדה בלב מודל מדינת הלאום הקולוניאלי האירופי – “אנחנו נגד הם”, שדיכא מיליארדי בני אדם משך מאות שנים. דה-פוליטיזציה של הזהות והקמת מדינה דמוקרטית הן הפתרון היחיד לכיבוש, לאפרטהייד ולקולוניזציה של פלסטין.

קריאה נוספת

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

יש צורך דחוף להגדיר את המטרה של כל אמצעי השחרור כמו התנגדות חמושה, BDS או העלאת המודעות לזכויות הפלסטינים ולפשעים הישראליים. על ידי זיהוי הפוליטיזציה של הזהות בציונות ואופייה של ישראל כמדינה בלעדית ליהודים כסוגיית השורש של הסבל והעוול בפלסטין, פתרון “מדינה דמוקרטית אחת” מגדיר בבירור את השחרור כפירוק מדינת האפרטהייד המתנחלת-קולוניאליסטית והקמת מדינה דמוקרטית אחת במקומה.

ההתלכדות סביב הפתרון של “מדינה דמוקרטית אחת” כמטרה, מונעת הסתפקות ב”שיפורים” גרידא — כגון פחות פשעים בגדה המערבית, פחות אפליה בין אזרחים ישראלים או הצעת שתי המדינות, אשר אם תתבצע ניתן יהיה לטעון שפעולותיה של ישראל אינן מהוות עוד כיבוש או אפרטהייד, בעוד שאופייה כמדינה קולוניאליסטית לא דמוקרטית יעמוד בעינו. הדבר מונע נורמליזציה של קיומה של מושבת-מתנחלים סקטוריאלית, על ידי הפיכת מאבק השחרור הפלסטיני לסוגיה מוסרית או נדל”נית גרידא שיש לפתור אותה מתוך רצון טוב. היא גם מונעת את חדירתם של ציונים “ליברליים” כביכול, המבקרים את מעשיה של ישראל אך מעוניינים לשמור על קיומה של מדינה בלעדית ליהודים, אל תוך המאמצים הפלסטיניים או הפרו-פלסטיניים.

אימוץ הנרטיב של “מדינה דמוקרטית אחת” מגן גם על הלגיטימיות של תנועת השחרור הפלסטינית מפני נפילה לנרטיבים גזעניים המפלים יהודים, לא-ערבים או לא-מוסלמים. נהפוך הוא, ההתמקדות בשאלה המרכזית “מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית?” חושפת את מציאות הציונות כיוזמה מתנחלית-קולוניאלית ולא דמוקרטית, אינה נדחקת הצדה על ידי טקטיקות הסברתיות (“גם הם כאלה”), ומסייעת להידוק השורות הפלסטיניות והפרו-פלסטיניות סביב פרויקט פוליטי לשחרור ודה-קולוניזציה אמיתיים.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

התכנסות סביב פתרון “מדינה דמוקרטית אחת” מתוך כוונה להגשים אותו תחייב שינוי מהגישות הפלסטיניות הנוכחיות, המתמקדות כיום בהצעת שתי המדינות, בהצעות זהותניות, או בנורמליזציה פסיבית של הסטטוס קוו. ניצחון הדמוקרטיה כרוך בתבוסתה של הציונות כתנועה גזענית, קולוניאלית-מתנחלית, ובפירוקה של מדינת ישראל כמדינה בלעדית ליהודים.

מאזן הכוחות כרגע אינו בעד פתרון דמוקרטי. עם זאת, הכישלון הברור של הצעת שתי המדינות, הגלישה הנמשכת של ישראל לפשיזם, מאמצים של פלסטינים ובעלי ברית, כמו גם הסתירות הפנימיות של הציונות כתנועה שעושה פוליטיזציה של זהות, חייבים להטות את הכף לטובת הדה-קולוניזציה והדמוקרטיזציה של פלסטין.

מטרתה של יוזמת המדינה הדמוקרטית האחת היא לגייס יחידים, ישויות ומפלגות פוליטיות, בפלסטין ומחוצה לה, להתייצב מאחורי מאמץ זה. אנו קוראים לכם להירשם כתומכים בפתרון “מדינה דמוקרטית אחת” ולקחת חלק במאמצים להפוך אותו למציאות.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

תפקידה של מדינה הוא לנהל את ענייניה של החברה החיה בשטח מסוים, לפיכך חברי חברה מסוימת יהיו אזרחי מדינתה, ללא תלות בזהותם הדתית, האתנית, התרבותית או האחרת.

למרות שאין הסכמה אוניברסלית על התנאים המגדירים את היותו של אדם חבר בחברה, עקרונות ה-jus soli (“זכות הקרקע”, זכותו של אדם שנולד בטריטוריה להיות אזרח של מדינתו) ו-jus sanguinis (“זכות הדם”, זכותו של אדם להחזיק באזרחות הוריו) מיושמים בדרך כלל. עקרונות אלה מסייעים להבטיח כי מי שניתנה להם הזכות להשתתף בניהול ענייניה של המדינה, לרבות הזכות להגדרה עצמית, הם אלה שהאינטרסים שלהם מושפעים ישירות מניהול המדינה האמורה, ולא חברים בחברות אחרות. יש להתחשב גם בגורמים נוספים המצביעים על השתלבות מוצלחת של יחידים בחברה, כגון השתלבות כלכלית וחברתית, כבוד לחוק, בעלות על רכוש, נישואים לבן או בת המקום, אורך תקופת המגורים ולמידת שפת המקום. במקרים של קולוניזציה (כלומר לא עצם נדידתם של יחידים לארץ אחרת, אלא בחירתם ליצור חברה/פוליטיקה שלהם במקום להצטרף לחברה/פוליטיקה הקיימת), נכנס לתמונה עיקרון מכריע נוסף: נכונותו הכנה של הפרט להשתלב כאזרח בחברה הקיימת ולא להחליף אותה כמתיישב.

בהתאם לאמור לעיל, ועל אף זכותה של החברה להסכים על הפרטים, ההצעה הבאה עשויה להיות בעלת ערך: “אזרחות פלסטינית תוצע לכל ילידי פלסטין, כולל כל מי שגורשו במאה השנים האחרונות וצאצאיהם. אזרחות תוצע גם לכל מי שנולד בפלסטין ומבקש להיות לאזרח המדינה הפלסטינית החדשה. החוק יאפשר את המשך תושבותם של תושבים נוכחיים אחרים המבקשים להישאר בפלסטין תחת ריבונותה של המדינה הדמוקרטית החדשה ונחשבים ככאלה שאינם מהווים איום כלשהו על החברה. בשום שלב זהות דתית, אתנית, תרבותית או אחרת לא תהווה קריטריון למתן או שלילת אזרחות או תושבות”.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

העקירה ההמונית של מאות אלפי פלסטינים ב-1948, שכונתה בצדק “אל־נכבה” או “האסון”, אינה פשע בודד. במשך מאות שנים, טיהור אתני היה סימן ההיכר של הפרויקט הפוליטי הלאומני-קולוניאליסטי, תוך פוליטיזציה של הזהות והקמת מדינות תחת משטרי אפרטהייד זהותניים וגזעניים, ולא כמנגנונים לניהול ענייני החברה ללא קשר לזהותם של אזרחיה.

זכותם האנושית של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לשוב לארצם – כמו גם לחופש תנועה, דיור, הכלה חברתית-כלכלית ופיצויים – היא אפוא יותר מאשר ציווי מוסרי או זכות אדם. זוהי אבן דרך הכרחית בדה-קולוניזציה של פלסטין ובמאבק העולמי נגד הקולוניאליזם. ככזו, מדובר בסוגיה שלא ניתן לגשת אליה באופן א-פוליטי: מאחר שמדינה בלעדית ליהודים לא יכלה לכבד את זכות השיבה של פליטים לא-יהודים, ניתן להשיג זאת רק בהקשר של פרויקט פוליטי למעבר ממדינת אפרטהייד זו למדינה דמוקרטית בפלסטין.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

כל הראיות מצביעות על כך שישראל מעולם לא התכוונה שהצעת שתי המדינות תצליח:

• דוד בן גוריון אמר כי “מדינה יהודית חלקית אינה סוף אלא התחלה”. ואכן, תוכניות ישראל לספח את הגדה המערבית קדמו ל-1967
• אדריכל אוסלו יצחק רבין הצהיר כי יעניק לפלסטינים “פחות ממדינה” והבטיח כי לא תהיה התייחסות למדינה פלסטינית בהסכמים עליהם חתם
• בשנים שחלפו מאז הסכם אוסלו נמשכה הקולוניזציה של הגדה המערבית, עם אלפי יחידות דיור שנבנו עבור יהודים, מאות בתים פלסטיניים שנהרסו, אלפי יהודים הובאו ואלפי פלסטינים נעקרו מבתיהם. בנימין נתניהו שב ואישר כי כל מה שהפלסטינים היו יכולים לקבל הוא “מדינה מינוס”

נראה אפוא שהצעת פתרון שתי המדינות הייתה יותר כדי שישראל תרוויח זמן, ונועדה להסתיר את המציאות הקולוניאליסטית יותר מאשר להיות פתרון ממשי.

אולם חשוב מכך, הצעת שתי המדינות נשענת על ההנחה שיש להפוך את הזהות לפוליטית: מכיוון שערבים ויהודים קיימים על אדמה זו, יש לחלק את הארץ כדי לאפשר הקמת מדינה אחת לערבים ומדינה אחרת ליהודים. זה משחזר את המודל הקולוניאלי שרואה מדינות לא כמנגנונים לניהול ענייני החברה בשטח מסוים, אלא כמכונות מלחמה מטעם זהות מסוימת נגד זהויות אחרות. את הסכנה של חזון פוליטי זה ניתן לראות בהשלכות של הקמתן של שתי מדינות זהותניות: ביסוס אי הצדק שבכיבוש, נישול וקולוניזציה, פיצול נוסף של החברה לשתי קבוצות, מיסוד האיבה לעומת פתרונה באמצעות מדינה דמוקרטית ללא אפליה, שלילת זכות השיבה (מדוע שהערבים יחזרו אל מדינה יהודית? אפשרו להם לחזור למדינה “שלהם”), ודלת פתוחה לרווחה לטיהור אתני נוסף של הערבים מהמדינה היהודית (למה שהערבים יישארו במדינה יהודית? שילכו למדינה “שלהם”).

יש להבין את הקולוניזציה כפי שהיא: לא הגירה של יחידים לארץ אחרת, אלא בחירתם ליצור חברה/פוליטיקה משלהם במקום להצטרף לחברה/פוליטיקה הקיימת. השאלה היא, אם כן, לא על בחירת מספר המדינות, אלא על הדה-קולוניזציה המוצלחת של פלסטין וניצחון הדמוקרטיה על המדינה הקולוניאליסטית.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

מאותה סיבה שבגללה תיאודור הרצל, ארתור בלפור, ההסתדרות הציונית העולמית, המנדט הבריטי וחבר הלאומים כינו אותה פלשתינה, מדוע “הסוכנות היהודית לארץ ישראל” נקראה במקור “הסוכנות היהודית לפלסטין“, מדוע הם שקלו לקרוא למדינה היהודית בשם “פלסטין” (וזנחו את השם הזה בציפיה לחלוקה), ושבגללה שמעון פרס וגולדה מאיר החזיקו באזרחות פלסטינית: משום ש“פלסטין” היא שמה של הארץ כבר למעלה מ-2500 שנה.

בניגוד למילה העברית “ישראל”, שהיא בלעדית ליהדות ולכן מדירה לא-יהודים, “פלסטין” מתייחסת לא לזהות ערבית או אסלאמית, אלא לאזור הגיאוגרפי שבו מדינה דמוקרטית יכולה להתייחס לכל אזרחיה באופן שווה, ללא קשר לאופן שבו הם בוחרים להזדהות.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

הדמוקרטיה, בהיותה שלטון העם, מבוססת על הנחת היסוד של שוויון בין האזרחים. מדינת ישראל, לעומת זאת, עושה מדינה בלעדית ליהודים ומפלה בין יהודים ללא יהודים: כדברי בנימין נתניהו: “שראל היא לא מדינת כל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד.”

קראו עוד על הדרכים הרבות שבהן ישראל היא מדינה קולוניאליסטית/מתנחלת ולא דמוקרטית.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

יש דבר שנקרא זכויות אדם; אין דבר שנקרא זכויות של מדינות. לאף מדינה אין “זכות קיום” – לא לישראל ולא לאף מדינה אחרת. מדינות הן מנגנונים המנהלים את ענייניה של אוכלוסייה מסוימת בשטח מסוים, לא מכונות מלחמה בשם זהות מסוימת נגד אחרים, והאנשים המרכיבים את החברה הזו הם בעלי הזכות הדמוקרטית להתקיים ולהחליט כיצד מדינתם תנהל את החברה שלהם, כולל מה שמכונה בדרך כלל זכות ההגדרה העצמית.

על ידי ביצוע ההגירה ההמונית של יהודים לפני 1948 והקמת מדינה בלעדית ליהודים בשנת 1948 ללא מנדט דמוקרטי לעשות זאת על ידי האוכלוסייה (היהודית והלא יהודית) של פלסטין, שנעשה בסיוע בריטי קולוניאליסטי מהותי, הפרויקט הציוני התעלם מזכויותיהם הדמוקרטיות. בחירתה של ישראל להישאר מדינה בלעדית ליהודים – לרבות באמצעות שלילת אזרחות ממי שאינם יהודים שפונו בכוח מאדמותיהם – ולא מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה, פירושה שרמיסת זכויות האדם הדמוקרטיות הללו נמשכת.

מעבר למדינה דמוקרטית של כל אזרחיה יתקן את העוול בן מאה השנים הזה ויהיה צעד היסטורי בהשגת שלום צודק ובר קיימא בפלסטין ובמזרח התיכון.

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת

הטענה שפתרון דמוקרטי הוא אנטישמי מרמזת על כך שהיהדות היא אנטי-דמוקרטית, וזו היא טענה אנטישמית.

הציונות עשתה שימוש ביהדות כדי להצדיק את פרויקט ההתיישבות הקולוניאליסטי שלה. יוזמת “מדינה דמוקרטית אחת”, לעומת זאת, היא, בפשטות, אודות הזכות של אלה המרכיבים את החברה בפלסטין – יהודים או אחרים – ליטול שליטה דמוקרטית על ניהול ענייניהם. לפני 1948, משמעות הדבר הייתה שהייתה להם בחירה לקבל או לסרב להגירה המונית של זרים – יהודים או אחרים – כחלק משאיפה להחליף ולשלוט באוכלוסייה הקיימת; ב-1948 ואחריה, משמעות הדבר היא ששום מדינה – יהודית או אחרת – לא תוכל לקום או להישמר על גבי עם קיים, אשר חבריו מופלים לאחר מכן על בסיס זהותם.

הפלסטינים, לעומת זאת, אינם הקורבנות היחידים של הציונות. על ידי פוליטיזציה של הזהות היהודית והטענה שיהודים ברחבי העולם יוצרים עם אחד מובחן, הציונות גם ניכרה, או הרחיקה עוד יותר, אזרחים יהודים ממדינותיהם ומחברותיהם. היא גם הייתה מקור למריבות והתפכחות בתוך קהילות יהודיות, למשל על ידי פיחות התרבות היהודית הלא-ישראלית (למשל נטישת היידיש לטובת עברית בלבד) או הסטת כספים מהקהילות שגייסו אותם, לישראל. העשייה הקולוניאלית הציונית אשמה גם בכך שהעמידה את היהודים בקו האש של ההתנגדות הפלסטינית, בין אם באמצעות אינדוקטרינציה, כפייה או אמצעים אחרים, ולמעשה צמצמה את הזהות היהודית לקולוניאליזם בעיני יהודים ולא יהודים כאחד.

יש לציין כי למרות שהציונות היא האידיאולוגיה היחידה שהצליחה להקים מדינה עבור זהות אחת על פני אחרות בפלסטין, פתרון המדינה הדמוקרטית האחת אינו מייחד אותה כאידיאולוגיה היחידה ששאפה לעשות זאת, ומתנגד באופן דומה להקמת מדינה בלעדית לערבים, למוסלמים, או לבעלי כל זהות אחרת. היא גם אינה רואה בציונות פרויקט מבודד, אלא ביטוי אחד מני רבים של הפרויקט הפוליטי הקולוניאליסטי המבוסס על פוליטיזציה של הזהות. ההצעה להקמת מדינות דמוקרטיות המתפקדות כמנגנונים לניהול ענייני החברה ולא כמכונות מלחמה להגנה על זהויות מפני אחרים מציעה מודל פוליטי שהוא האנטיתזה הבסיסית, לא רק לציונות, אלא למודל מדינת הלאום הקולוניאלית ויסודותיה האידיאולוגיים, מעבר לגבולות פלסטין.

אל ה”אחר” שלנו
מכתב פתוח לבעלי בריתנו היהודים

שיתוף

הירשמו כדי להביע תמיכה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת